את אושוואיה עזבנו ב 14/12/2013 בדרכנו ליעד הבא, פונטה ארנס אשר בצ'ילה. סה"כ נסיעה של כ 12 שעות באוטובוס הכוללות מעבורת שעליה עולה האוטובוס וחצית הגבול לצ'ילה. למרות החששות ממשך הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו, היא עברה בסדר גמור, הרבה בזכות רמת האוטובוסים הגבוהה של ארגנטינה בהם המושבים הם מרווחים והמשענת שלהם יורדת למצב נמוך מאוד, מה שמאפשר לך להירדם ביתר בקלות.
פונטה ארנס היא עיר אשר אין לטיילים הרבה מה לעשות בה, אבל מגיעים אליה בשל קרבתה למושבות הפינגווינים ואריות הים אשר באזור. עם הגיענו לפונטה ארנס קנינו כרטיסים לסירה מהירה אשר לקחה אותנו על הבוקר למחרת למושבת הפינגווינים אשר נמצאת על אי בלב הים. מושבה זאת ענקית ומונה קרוב ל 200,000 פינגווינים אשר מגיעים לאי בתקופת הקיץ למשך כ 4 חודשים כדי להמליט ולאחר מכן ממשיכים בנדידתם צפונה. הסירה מורידה אותך ממש על האי ואתה מסתובב חופשי בין הפינגווינים הרבים. האי חפור כולו במכילות קטנות אותן יוצרים הפינגווינים כדי שיהיה להם חם ונוח לישון בהן. ישנו כלל התנהגות מאוד ברור אשר לפיו לפינגווין מותר לנגוע בך, אבל לך אסור ללטף את הפינגווין מכוון שאז שאר הפינגווינים מנדים אותו חברתית בשל כך "שיד אדם נגעה בו". בהמשך הסירה המשיכה לאי נוסף לא מרוחק בו קיימת מושבת אריות ים. מושבה זאת אינה גדולה במיוחד וכוללת רק כמה אלפי אריות ים בלבד. במושבה זאת לא ניתן לרדת והסירה עוגנת בסמוך לאי, מחשש שאריות הים עלולים להיות תוקפנים לבני אדם.
ביום למחרת המשכנו בדרכנו לעיירה קטנה בשם פוארטו נטאלס אשר נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה בלבד. העיירה קטנה וחמודה ויש בה הרבה מאוד חנויות אשר מוכרות ציוד למטיילים ומשמשת להתארגנות לקראת הטרק השני שלנו באחד מהפארקים הלאומים היפים והמפורסמים בעולם -Torres Del Paine (טורס דל פיינה).
הבעיה המרכזית באזור זה, היא ההפכפכות הגבוה בתנאי מזג האוויר וחוסר היכולת לחזות אותו מראש. ערב צאתנו לנטאלס התבשרנו שהפארק סגור מזה שלושה ימים עקב תנאי מזג אוויר שאינם מאפשרים לטרק באזור, כמו כן מספר מטיילים שחזרו מהטרק סיפרו שנאלצו לחזור אחרי יום אחד או שניים עקב תנאי מזג אוויר קשים אשר לא אפשרו להם להמשיך או לחלופין נרטבו להם השקי שינה, הבגדים, הוצף להם האוהל וכו... למזלנו, ביום הגיענו לנטאלס נפתח שוב הפארק ומזג האוויר התייצב. הפארק מאפשר לעשות מספר מסלולים רב החל ממסלולים יומיים ועד מסלולים של מספר ימים רב. אנחנו בחרנו לצאת למסלול ה W המפורסם בן ה 4 ימים אשר ניקרא כך מכוון שמסלול הטיול מזכיר בצורתו את האות W. אם הגעתנו לעיירה התמקמנו בגסט האוס של וילי הנקרא Nataly Hostel (מקום נחמד ביותר, בערבים וילי לוקח את הגיטרה שלו ושר לכולם משירי המקום ועושה הרבה שמח) ויצאנו מיד להשלמת ציוד לטיול ורכישת מזון ל 4 ימים. שכרנו אוהל ורכשנו מוטות הליכה, מזרן לשקי שינה וערכת בישול קומפקטית הכוללת סיר,מחבת, קומקום ועוד... שקי שינה וגזיה כבר הבאנו מהארץ. כשאתה יוצא לטרק מסוג זה עליך להיות מאוד מחושב ומדויק בדברים שאתה לוקח איתך, מכוון שכול דבר שאתה מחליט להביא אתה צריך לסחוב על הגב שלך במשך רוב הטרק ולכן יש להביא מינימום בגדים, אבל עם אופציה תחליפית במקרה של הרטבות, המזון צריך להיות מתוכנן לפי ארוחות ולכלול ארוחה חמה ובשרית אחת ביום, הפרודוקטים המרכיבים את הארוחות גם כן צריכים להיות קלים, נשמרים וניתנים לאריזה. היתרון העיקרי בטרק הזה היה שאין צורך לסחוב שתייה מכוון שמי הנחלים הנם מי שלגים המופשרים ישירות מההרים וניתנים לשתייה ישירה מהנחל ללא שום צורך באמצעי תיאור (הלוואי עלינו בארץ מים ברמה כזאת). לצורך העמסת כול הציוד, לא הייתה בררה אלה לרוקן מוצ'ילה אחת ותיק גדול אחד ולשים את כול שאר הציוד שלנו לאחסנה בגסט האוס בתוך שק גדול שרכשנו במיוחד.
בנאטאלס הקימו שני אמריקאים את ה-BASE CAMP, זהו הוסטל ומרכז הכנה לטרק הטורוסים. בכל יום בשעה 3 אחה"צ הם מעבירים תדרוך הכנה לטרק. מומלץ מאוד לא לפספס אותו, כי הם נותנים טיפים שרק מי שמכיר את האזור הזה והטרק הזה יכול לתת, בנוסף, הם עוזרים בבניית מסלול לפי מספר הימים והקושי בהם אתם מעוניינים והכל מול מפות של הפארק.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, העמסנו עלינו את המוצ'ילות ועלינו על ההסעה לפארק טורס דל לפיינה (כשעתיים וחצי נסיעה) אשר מורידה אותך בדיוק בנקודת המעגן של הקטמראן - זוהי סירה גדולה מהירה אשר שטה במהירות לאורך אגם Pehoe המדהים ביופיו וצורתו ולאחר כשעה הגענו לנקודת ההתחלה של הטרק שהיא בעצם גם נקודת הקמפינג הראשונה שלנו בטרק, נקודה זאת נקראת Campamento Paine Grande, אליה הגענו בסביבות השעה 14:00.
איך שהגענו הקמנו את האוהל שלנו, אכלנו ארוחת צהריים זריזה, השארנו את כול הציוד באוהל והתחלנו ללכת לכיוון אגם גרי כאשר מימינך רצועת ההרים המרכזית של הפארק ומשמאלך אגמים כחולים במגוון צורות. בשלב מסוים מתחילים להבחין בקרחון גריי הענק שיושב בקצה האגם ונשפך למספר כיוונים שונים. את המסלול מסיימים בנקודת תצפית יפה על הקרחון והאגם ועושים את כול הדרך חזרה לנקודת הקמפינג, סך הכול 22 ק"מ הלוך וחזור.
אל הקמפינג הגענו לקראת ערב והקור התחיל לתת את אותותיו. על אף שמזג האוויר ביום היה מצוין ומלווה בשמש קיצית, בערב ובמיוחד בלילה הקור הוא קיצוני כך שקשה להימצא מחוץ לאוהל. את המסלול השתדלנו לתכנן כך שבלילות נשהה באזורי קמפינג בתשלום שהם מעט יותר מסודרים ממחנה קמפינג שבחינם וכוללים שירותים, מקלחת ומטבחון צנוע שהוא בעצם חדר עם כיור לשטיפת הכלים ושולחנות מעץ שניתן לשבת לאכול בהם. איך שהגענו מיהרנו לנו למקלחת שהייתה בסך הכול סבירה והמים בה היו לפרקים חמים ולפרקים קפואים ומיד הדלקנו את הגזייה והתחלנו בהכנת ארוחת הערב המפוארת שלנו אשר כללה ספגטי פרות ים עם סלט ירקות מפנק וקפה. מכוון שהקור בלילה מקפיא ולמחרת עוד מצפה לנו יום מפרך, לאחר הארוחה נכנסנו לאוהל והתכרבלנו לנו בשקי השינה המפנקים ונרדמנו עד הבוקר.
למחרת קמנו השכם בשש בבוקר אל תוך הנוף המדהים של ההרים המושלגים והאגם, הכנו חביתות וקפה לארוחת בוקר ויצאנו לדרך...
הנופים בדרך היו מהממים, אבל גשם חזק תפס אותנו כבר בחצי השעה הראשונה של ההליכה ונאלצנו לתפוס מחסה חלקי תחת עץ גדול מהחשש שהגשם עשוי להתחזק עוד יותר ומעילי הגשם וכול האיטום שעשינו לציוד שלנו לא יעמדו לאורך זמן בגשם מסיבי חזק, כך שהציוד עלול להירטב, מה עוד שהמסלול היה חשוף למדי וקשה יהיה למצוא נקודת מחסה בהמשך. לאחר כחצי שעה של המתנה, משראינו שהגשם לא מתכוון להפסיק והמחסה שלנו לא ממש יעיל, המשכנו בדרכנו לכיוון הנקודה הראשונה הנקראת Campianmento Italliano הנמצאת במרחק 7.6 ק"מ. לאחר הליכה של כשלוש שעות בגשם הגענו לנקודה הראשונה שלנו. כמובן שאיך שהגענו מזג האוויר התייצב והגשם פסק. השארנו את כול הציוד שלנו בנקודה זו והתחלנו לטפס לאורך נהר Frances עד לתצפית Campamento Britancio. הדרך לתצפית היינה מיוחדת מאוד מכיוון שהיא ברובה אינה הליכה רגילה אלה בעצם טיפוס על סלעים לאורך הנהר השוצף. לאחר 5.5 ק"מ שארכו כ 3 שעות של טיפוס הגענו לנקודת התצפית כאשר הנוף שנשקף מממנה והדרך המעניינת אותה הולכים עד עליה שווים את כול המאמץ ללא ספק. לאחר שהייה של עשר דקות בתצפית וחיסול חבילה שלמה של עוגיות אותם סחבנו איתנו, עשינו את דרכנו חזרה למטה לנקודת ההתחלה ב Campamento Italliano, שם העמסנו עלינו שוב את הציוד והמשכנו לנקודת הקמפינג השנייה שלנו Campamento Los Cuernos אשר נמצא במרחק 5.5 ק"מ. בסך הכול ביום זה הלכנו כ 24 ק"מ כשהיום היה גשום מלווה ברוחות ואת רוב המסלול עשינו כשכול הציוד על הגב שלנו, כך שהגענו בערב מותשים ועייפים מאוד. בהגיענו לאתר הקמפינג גילינו שהוא עמוס מאוד והיה קשה מאוד למצוא מקום פנוי להקים את האוהל, המקלחות היו ברמה ירודה מאוד ובשל העומס נאלצנו לחכות בטור ארוך מאוד הרבה זמן בשביל מקלחת שזרם המים החלש מאוד שלה בקושי מאפשר לשטוף את הסבון מהגוף.
בשלב הזה גלית הודיעה לי רשמית שהגוף שלה "קרס" ואינה יכולה לכופף עוד את הרגליים וללכת כלל. על אף שהסברתי לה שזאת היא תופעה ידועה שנפוצה מאוד בקרב בני האדם ונקראת התכווצות שרירים ונגרמת עקב מאמץ קשה של הגוף שאינו רגיל אליו, גלית התעקשה שהינה יכולה להמשיך עוד והיא צריכה חילוץ ועכשיו!!! אז אמרתי לה שדיברתי עם הרמטכ"ל וסיירת 669 כבר בדרכם אלינו ושלחתי אותה לישון כמובן לאחר ארוחת ערב חמה ודשנה. למחרת בבוקר קמנו מאוחר בכדי לתת לגוף לנוח מספיק ומכוון שהופתענו לגלות שסיירת 669 לא מחכה לנו, יצאנו לנו אחרונים מהמחנה בסביבות השעה 10:30 כשאנחנו מדדים אט אט לעבר יומו השלישי של הטרק. כיוון שגם יום זה לא עתיד להיות קל במיוחד וכולל 16 ק"מ שאת כולן עושים עם ציוד מלא על הגב, התחלתי לחשוב על כול מיני חלופות ובניהן הארכת הטרק ביום מנוחה נוסף או סיומו של הטרק מוקדם מהרגיל, אבל החלטנו להתחיל ולזרום בהתאם למצב...
פרקנו את האוהל, העמסנו עלינו את כול הציוד ויצאנו לעבר מסלול היום השלישי שהוא היום הקשה ביותר בטיול, גם בשל אורכו אך בעיקר בשל העובדה שאת רובו אנחנו הולכים כאשר כול הציוד עלינו. חלקו הראשון של היום כלל הליכה של 11 ק"מ מישורים בין מגוון אגמים יפים ושדות שלמים של פרחים צבעוניים, אך בשל אורכו הרצוף של המסלול, המשא שסחבנו על כתפינו, הקור העז והגשם שפקדו אותנו שוב במהלך הדרך היה קשה להנות מהטבע עצמו והתמקדנו יותר בלגמוע את המרחק עד לנקודה העצירה ב Hoteria Las Torres. משהגענו, הופתענו לגלות שבמקום יש Pub עם הסקות מחממות בטרוף, מוזיקה והכי חשוב שוקו חם ודונץ (סופגניות במגוון טעמים). אי אפשר לתאר את האושר שצף בנו באותו הרגע. חלצנו את הנעליים מהרגליים הכואבות, פשטנו מעלינו את השכבות הרבות של הביגוד אותו לבשנו והיינו בטוחים שמפה לא זזים. כמובן שלאחר כשעה של עונג צרוב חזרנו למציאות ונזכרנו שלפנינו עוד 5 ק"מ שיש לעשות עד לקמפינג הבא, שינסנו מותניים העמסנו את הציוד והתחלנו לצעוד לעבר הנקודה הבאה Campamentoo Chileno שזאת היא גם הנקודה האחרונה לפני העליה ל"טורוסים" שהם נקודת השיא של הטרק.
הקמפינג היה נחמד והמקלחות בו היו סבירות עם מים חמים מפנקים, אך מכוון שהוא נמצא בבסיס היציאה לטיפוס הטורוסים הוא ממקום גבוה וחשוף מאוד לרוחות חזקות כך שהיה קשה מאוד להקים את האוהל ולשמור עליו שלא יתעופף לנו. היום היה יום שישי ובמחנה פגשנו זוג נוסף (שזהו ירח הדבש שלהם והם התחילו את הטרק מהכיוון השני, כך שזהו יומם הראשון בטרק) שהביא קמח והכין "חלות" (יותר נכון פיתות מוזרות) לשבת, כך שהיה לנו על מה לקדש. במהלך הלילה הרוחות התחזקו וגברו ומכוון שבמחנה זה כול אוהל ממוקם מעל במה בגובה שני מטרים מהקרקע, למקרה הצפה של נחלים, התפללנו שהאוהל לא יתפרק מהרוחות ונמצא את עצמינו בנפילה חופשית על הקרקע. לבסוף האוהל שרד את הלילה יחסית, אומנם הוא התפרק עלינו מעט, אך לא זז ממקומו. למחרת לאחר ארוחה בוקר זריזה, התחלנו בטיפוס לעבר ה"טורוסים" המפורסמים אשר נמצאים בפסגתו של הר מושלג. סך הכול הטיפוס לוקח כשעה עד שעה וחצי של מסלול תלול מאוד המלווה ברוחות חזקות שמקשות על הטיפוס, כאשר בסופו מתגלים בפניך שלושה "טורוסים" שהם בעצם סלעים מיוחדים בצורת חרוט כשלמרגלותיהן אגם כחול מדהים ביופיו. אין אפשרות לתאר את מה שאתה רואה במילים וגם תמונות לא יכולות להעביר זאת, מכוון שהחוויה של הטרק על שלל אתגריו והטיפוס הקשה להר עם יופיו המדהים של הטבע יוצרים את התמונה כולה.
לאחר שצילמנו כול פוזה אפשרית של ההר ונופיו התחלנו לרדת מההר בחזרה למחנה, שם ארזנו את חפצינו, כיפלנו את האוהל והתחלנו את דרכנו חזרה (12.5 ק"מ) לעבר נקודת ההסעה חזרה לעיר נטאלס. נקודת ההמתנה להסעה היא נקודה מיוחדת, היא נמצאת על קרי דשה רחבים שעליהם כולם פורקים את ציודם, נפתרים סוף סוף מנעלי ההליכה הכבדות, פושטים את שלל שכבות הבגדים שעליך ושוכבים בשמש החמימה כאשר כול אחד מוציא את כול המזון והממתקים שנשארו לו מהטיול. בנקודה זאת אתה מתמלא בהרגשת סיפוק אדירה שסיימת את טרק ה"טורוסים".
לאחר התאוששות קלה וחזרה לחיי הציביליזציה הכוללים שינה במיטה עם ארבע קירות, מקלחת חמה וארוחות מסודרות, המשכנו בדרכנו ל"אל קלפטה" אשר נמצאת במרחק 7 שעות נסיעה כולל חציית הגבול חזרה לתחום גבולותיה של ארגנטינה. "אל קלפטה" הנה עיירה קטנה וטיפוסית אשר מפורסמת מאוד רק בשל קרבתה לקרחון פריטו מורנו הלו הוא "הקרחון המתנפץ". את יומינו הראשון העברנו לנו בהתפנקות על האוכל והשוקולדים המדהימים שיש לעיירה הזאת להציע. בערב קפצנו לביקור בקזינו הנחמד שיש שם (לא הפסדנו ולא הרווחנו, כך שהכול בסדר). למחרת הצטרפנו לשתי ישראליות חמודות שהכרנו ושכרנו לנו מונית ליום שלם בכדי לנסוע לצפות בקרחון אשר נמצא ב"פריטה מורנו" (מרחק 80 ק"מ). גודלו של הקרחון עצום ושווה לגודלה של העיר בואנוס איירס בירת ארגנטינה, גובהו של קרחון זה מגיע ל 70 מטרים ובניגוד לקרחונים אחרים על פני הגלובוס, קרחון זה הולך וגדל עם הזמן מסיבות שאינן ברורות. האטרקציה המרכזית של המקום (אשר בגללה קרחון זה נקרא "הקרחון המתנפץ" ) היא שבכול מספר דקות חלק מהקרחון נסדק וחתיכה גדולה של קרחון נושרת לה ונוחתת בעצמה ומתנפצת לה ברעש גדול על מי הנהר. האתר עצמו מאוד מתויר והביקור בו יקר מאוד, אך המראה שווה את ההשקעה. מקומות מסוג זה הנם פחות לטעמי האישי, מכוון שההגעה לתופעת הטבע הזאת אינה כרוכה במאמץ פיזי כלשהו ולכן החוויה דומה יותר לביקור במוזיאון של הטבע שטופל וטופח היטב בידי בני האדם.
