מגיעים לסוף העולם - אושוואיה

הטיסה לאושוואיה ערכה 4 וחצי שעות כאשר במחצית השעה האחרונה השתקפה לה תצפית מרהיבה מלמעלה על כול שרשרת רכסי ההרים המושלגים של דרום ארגנטינה. אושוואיה הנה העיר הדרומית ביותר בכדור הארץ ועל כן מכונה כאן בפי כול גם "קצה העולם". הפרשי הטמפרטורות בין בואנוס איירס החמה לאושוואיה הקרה הם קיצונים ולוקח זמן לעכל שאתה נמצא באותה מדינה ובתוך מספר שעות בלבד עובר ממצב של חום למצב של קור חודר עצמות. העיירה עצמה קטנה מאוד ומהווה בעיקרה בסיס יציאה לטרקים (טיולים רגליים) בהרים ומשמשת כנקודת היציאה להפלגות היקרות מאוד לאנטרקטיקה. בשל האוכלוסייה העשירה המגיעה לכן לצורך ההפלגות לאנטרקטיקה המחירים כאן כבר אינם דומים כלל לבואנוס איירס והם יקרים בהרבה ממה שהתרגלנו עד כה.

העיירה הקטנה אושוויה

משדה התעופה הקטן בו נחתנו לקחנו מונית לגסט האוס אותו הזמנו מראש מהארץ. הגסט האוסים למטיילים בארגנטינה וצ'ילה בנויים ברובם מחדרי דורמיטורי, אלו חדרים בני 4/6/8 מיטות קומתיים כאשר בעצם אתה שוכר מיטה ומצרפים אליך לחדר אנשים נוספים שאתה לא מכיר כלל. בגסט האוסים אלה יש לרוב אינטרנט חופשי, סלון מרכזי, שרותים משותפים ומטבח משותף הכולל את כול האבזור הדרוש לצורך בישול ארוחות באופן עצמאי. ישנם כמובן מלונות עם חדרים זוגיים אבל המחירים שלהם פי כמה יותר והיתרון בגסט האוס הוא שאתה נמצא בחברת מטיילים נוספים כמוך, אתה שומע  חוויות ולומד מניסיונם של האחרים, כמו כן, מקומות אלו ערוכים לתת מענה לכול הצרכים של המטיילים (רכישת כרטיסי אוטובוס, אטרקציות, אינפורמציה מעודכנת ועוד...) והאווירה בהם יותר שמחה וחופשית. החיסרון הוא כמובן בהעדר הפרטיות באופן מוחלט ובחוסר נוחות. באושוואיה טעמנו לראשונה מחוויית חדרי הדורמיטורי, בהתחלה היינו "בשוק", אבל התרגלנו לזה מאוד מהר ולמדנו להנות מהחוויה ולהתמודד עם החסרונות שלה.

ביום הראשון התחלנו לאסוף מידע בטוריס אינפורמיישן לגבי האפשרויות ליציאה לטרקים באזור אך לצערי "טרק הכבישים" (Paso de la Obeja) שאורך כשלושה ימים, שכול כך בניתי עליו עוד מהתכנון שלי מהבית, סגור עקב קריסת עצים באזור אשר אינם מאפשרים מעבר ויפתח רק בעוד שבועיים. אז החתמנו את הדרכונים בחותמת המפורסמת של "סוף העולם" (כי ככה כולם עושים , אז כמובן שגם אנחנו) וסיכמנו שמחר נצא לטיול יומי ללגונה אזמרלדה כהתחלה קלה. עוד באותו ערב קפצנו לסופר, עשינו קניה קטנה והכנו לנו ארוחת ערב של פסטה בולונז שיצאה לא רע בכלל והלכנו לישון שבעים ומאושרים.
למחרת קמנו לארוחת הבוקר של הגסט האוס אשר בנויה בכול יום ובכול הגסט האוסים במתכונת קבועה של קפה/מיץ, לחמניה, חמאה וריבה. פעמים נדירות קורה שהגסט האוס מפתיע עם גבינה צהובה בנוסף, כך שבזמן הקרוב נראה שאנחנו הולכים לאכול הרבה מאוד ריבה ויש צורך לשמור על השיניים. מכוון שקצת התמהמהנו מידי בבוקר ועוד לא התרגלנו לכך שצריך לקום מוקדם כשרוצים לצאת לטיול אז פספסנו את האוטובוס האחרון בשעה 9 ללגונה אזמרלדה. ניסינו לברר לגבי מונית למקום אך נמסר לנו שתהיה לנו בעיה במציאת תחבורה חזרה כך שהחלטנו לוותר על הלגונה שאני מניח שעוד ניראה רבות כמותה בהמשך ולצאת למחרת לטרק הראשון שלנו בן יומיים לפארק הלאומי Tierra Del Fuego הנקרא גם "ארץ האש" על שם האינדיאניים אשר היו מבעירים מדורות גדולות לאורך ההרים המושלגים בכדי להתחמם. סיכמנו לצאת לטרק של יומיים הכוללים 3 מסלולים מתוך 4 אותם מציע הפארק כאשר את הלילה אנחנו לנים בתוך הפארק.שוב בילינו בסופר והצטיידנו באוכל ליומיים, ארזנו את השקי שינה שלנו אותם הבאנו מהארץ ומעט בגדים ואת כול שאר הציוד השארנו בשמירת חפצים בגסט האוס אחר אליו נחזור בסוף הטיול.

למחרת לאחר ארוחת בוקר זריזה יצאנו לטרק הראשון שלנו בטיול עם ההסעה מהגסט האוס אשר הורידה אותנו בנקודת ההתחלה של הטרק והתחלנו לצעוד לאורך המסלול הפופולארי ביותר בפארק (מסלול מספר 2) אשר כלל הליכה של 8 ק"מ לאורך אגמים, איים ונהרות ובתוך צמחיה מגוונת. כשסיימנו את המסלול המשכנו עוד כ 1.5 ק"מ עד למקום בו היינו אמורים ללון את הלילה. המקום משמש בעקרו כמסעדה ונראה היה שבעל המקום לא ממש ידע שיש לו גם גסט האוס במקום. חדר השינה אותו הציגו לנו היה ענק ומוזנח להחריד שהיו בתוכו 20 מיטות קומותיים מעופשות ואח גדול לחימום במרכז החדר. ניראה היה שכבר המון זמן לא באו ללון פה אנשים והם לא ממש היו ערוכים לזה. מכיוון שלא הייתה לנו אלטרנטיבה אחרת ומכיוון שחשבנו שהאח מגניב לגמרי אז התחלנו לנקות ולסדר מעט את המקום ופרסנו את שקי השינה שלנו על המיטות.

השעה הייתה 5 אחר הצהריים והשקיעה באושוואיה היא רק בשעה 11 בלילה ,כך שנשארו לנו עוד הרבה שעות אור ותכננו לצאת לעשות את מסלול מספר 3 בפארק. בעודנו מתכוננים לצאת, אחד העובדים במקום אומר לנו שהמים החמים במקלחות הם עד השעה 7 בלבד,  לאחר מכן מפסיקים את הגנרטור ואין חשמל כלל. על אף זאת החלטנו לצאת מהר למסלול שאורכו 3.5 ק"מ הלוך ו 3.5 ק"מ חזור אך הפעם הצעידה ללא ציוד, כך שזה אמור לקחת הרבה יותר מהר. הדרך הייתה ברובה מישורית וקלילה ועברה דרך מגוון איים ואגמים קטנים, אך מכיוון שרצינו להספיק למקלחת החמה שלנו לאחר יום ארוך ומפרך כשהטמפרטורה בחוץ מקפיאה את העצמות, קיצרנו את המסלול במעט וחזרנו לגסט האוס.

לאחר המקלחת ארגנו לנו מהמסעדה ליד מספר כלים למטבח והתחלנו לבשל את ארוחת הערב שלנו במטבח שהיה ממוקם במרחק של כ 10 מטרים מהחדר, אך מצבו כמו החדר היה רע עד מאוד, כך שהינו צריכים לשים סיר גדול מתחת לכיור ולרוקן אותו בכול פעם שהוא מתמלא, כיוון הצנרת של הביוב לא הייתה מחוברת כלל. שוב בישלנו ספגטי בולונז וחתכנו סלט ענק ועשיר בירקות ואכלנו לנו בהנאה מרובה את ארוחת הערב החמה שלנו.
ניסיונות חוזרים ונשנים שלי להדליק את האח אלו בתוהו ולכן ביקשנו את עזרתו של אחד העובדים במקום אשר נעלם לרגע ומיד חזר עם בקבוק בנזין ובשניה אחת הבעיר את האח בצורה מושלמת. חסרונו המרכזי של האח מלבד זה שהוא מסריח, הוא שצריכים כול הזמן לתחזק אותו כך

שאנחנו צפויים  שהוא יכבה במהלך הלילה ואז הקור  העז יתפשט בכל החדר. בהמשך הערב לקחנו כמה שקיות תה מהמסעדה והתנדבתי לגשת למטבח להכין לנו תה חם. בעודי יוצא מדלת המטבח נעמד מולי במרחק של כ 6 מטרים שועל ענק בגודל של כמעט 3 מטרים שמתוכם זנב מפואר בגודל מטר וחצי. השועל היה יפה לתפארת בצבעים מעורבים של חום ולבן ועיניים אפורות כאילו ברח מאיזה סרט הוליוודי. אני, הידוע בפחדיי מכלבי פינצ'ר,  קפאתי במקומי ולא ידעתי מה לעשות. עמדתי שם מסתכל על השועל והשועל מסתכל עלי,שנינו בקפאון מוחלט. לאחר כדקה של תהייה מה לעשות ניסיתי להרים איזו אבן ולאיים בזריקה לעברו של השועל אך הוא לא מצמץ אפילו. מיד פתחתי בצעקה נואשת לגלית (הידועה בכישוריה לטפל במצבים מסוג זה מול בעלי חיים) אשר הייתה באותה עת בחדר השינה, אך לפתע כאילו השועל הבין עם איזו רכיכה יש לו עסק והחל אט אט לנוע באטיות ולהתרחק מהמקום בעוד גלית מוצאת אותי במצב לפני עילפון.
במהלך כול אותו הלילה נשבו רוחות חזקות וגשמים ירדו ללא הפסקה ואנחנו ישנו לנו מכורבלים בשקי השינה שלנו לצד האח (כמה רומנטי). למחרת בבוקר, לאחר שווידאנו מול הרנגרים של הפארק שהמסלול פתוח, על אף הלילה הסוער שהיה, התחלנו בצעדה במסלול מספר 4 בפארק. מסלול זה הנו הקשה בפארק מכיוון שהוא כולל טיפוס תלול מאוד על הר ענק שפסגתו מושלגת והטיפוס עליו כולל חציית נחלים ומעברים לא פשוטים. הטיפוס והנוף הנשקף מההר היו מדהימים וניתן היה לראות כיצד הסביבה בה אתה מטפס משתנה ככול שאתה עולה בגובה. לקראת הסוף הטיפוס היה אתגרי כיוון שהאדמה הייתה ממש בוצית והיה מאוד קשה למצוא דרך להתקדם במסלול בלי לשקוע בבוץ עמוק כך שהיינו צריכים להיות יצירתיים ולמצוא את דרכינו בתוך הצמחיה הסבוכה שבמקום. בסופו של דבר נאלצנו אף להפסיק מכיוון שהדרך הייתה מושלגת כולה ולא היה ניתן להמשיך ללא ציוד מתאים. לקראת ערב חזרנו לאושוואיה מטונפים מבוץ ועשירים בחוויות.